לעט עתה - ספרות, שירה ואמנות

שירים לנערה על גדות הלֶתֶה

"..אבל בשעה שאין שיור וקיום לעָבָר הרחוק, לאחר מותם של הבריות,

לאחר חורבנם של הדברים, יחידים וענוגים יותר, אבל גם עזים יותר, רוחניים יותר,

מתמידים יותר ונאמנים יותר, עוד עומדים הטעם והריח ימים רבים, ובדומה לנשמות, הם קוראים זה לזה

וממתינים זה לזה ומקווים בתוך חורבות עולמם ונושאים על גבי טיפה קטנה אחת שאין בה ממש,

בניין גדול זה של הזיכרון."

(מארסל פּרוּסט: "עוּגת המַאדלֶן הקטנה", מתוך חֶפֶשֹ הזמן האבוד", תרגום עדה צמח)

יֵש מַשֶּ‏הוּ מַזְמִין כָּזֶה, כְּמוֹ חֵיק,

בְּקֹעַר הַמִּפְרָץ לְטוּף הַתְּכֵלֶת

בֵּין שְתֵּי זְרוֹעוֹת הָרִים שֶחִבּוּקָן מַנִּיחַ לוֹ לַיָּם לְהִתְרַפֵּק.

הַקֶּצֶף הַמֵּטִיחַ תַּלְתַּלֵּי

שֵֹיבָה צְחוֹרָה בַּחוֹל, בְּתֹם שֶל יֶלֶד

מוֹכִיחַ שֶאֵין גִּיל לֹא לָאַדְוָה הַמִּתְעַרְסֶלֶת

וְלֹא לַזִּכָּרוֹן הַמִּתְדַּפֵּק.

בַּחוֹף עוֹשָֹה הָרוּחַ לַדְּקָלִים

אֶת מַה שֶּמּוֹלְלוּ אֶצְבְּ‏עוֹתֶיהָ

שֶל זֹאת שֶלֹּא נָטְשָה אוֹתְךָ אַף פַּעַם

גַּם כְּשֶנָּטְשָה מְאֹד. שוּרוֹת-שוּרוֹת

חָרְשָה יָדָהּ בִּשְֹעַר-ראשְךָ גַלִּים

בָּהֶם טָבְעָה כִּצְרָב אֶת עִקְבוֹתֶיהָ

שֶל אַהֲבָה חוֹתֶכֶת כְּסַכִּין, כְּמִבְחַן-לַקְמוּס:

It makes you or it breaks you ,

אֵין פְּשָרוֹת.

II.

זֶה לֹא הַזְּמַן שֶלֹּא מַצְלִיחַ לְהַשְכִּיח,

זֶה הַכְּאֵב שֶלֹּא מַצְלִיחַ לְהַגְלִיד.

כְּלוּם לֹא דוֹהֶה עִם הַשָּנִים, מִלְּבַד הַמִּיתוֹס

שֶפֶּרְסְפֶּקְטִיבוֹת מְרַפְּאוֹת אֶת הַשּוֹתֵת.

אֵין לֵב שָלֵם כְּמוֹ לֵב שָבוּר, אָמַר בִּרְתֵת

אוֹתוֹ מַגִּיד מֻפְלָא, אַךְ הַשָּנִים הֵמִיתוּ

אֶת הַשְּלֵמוּת הַזּאת עֶשְֹרוֹת מִיתוֹת בְּיוֹם, מַה שֶמּוֹכִיחַ

שֶסַּכִּין כָּזֶה

אֵינֶנּוּ מַחֲלִיד.

וְאִם נִשְאַר דְּבַר-מַה שֶלֹּא חֻלַּל בּוֹ קֹדֶש

זוֹ הַזְּכִירָה שֶמַּעֲלָה אוֹתָהּ בָּאוֹב.

אֵיךְ לְדַיֵּק? הָאִלְמָלֵא, הַגַּעְגּוּעַ, הַמַּכְאוֹב

הֵם פַּעֲמוֹן-אָמוֹדָאִים אַךְ גַּם מַלְכֹּדֶת

שֶקִּירוֹתֶיהָ יְצוּקִים זְכוּכִית שְקוּפָה

וּמְצוּלוֹתָיו שֶל הֶעָבָר נִגְלוֹת בָּהּ חֶרֶש

עַל אַלְמֻגָּיו וְעַל כְּרִישָיו צְמֵאֵי-הַטֶּרֶף

אֲבָל אַף פַּעַם לֹא יוֹרְדִים בָּהּ עַד סוֹפָהּ

שֶל הָאֱמֶת הַחֲשֹוּפָה מִכָּל מִשְֹחַק-

הַנִּצְנוּצִים הַזֶּה, הַכְּמוֹ-קָלֵידוֹסְקוֹפִּי,

שֶבּוֹ הוֹפְכִים תָּמִיד הַזְּמַן וְהַדִּמְעָה

אֶת הָעֻבְדּוֹת לְאַגָּדוֹת. אֵיךְ לְשַחְזֵר

אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה בְּלִי מֵיק-אַפּ, בְּלִי רֶטוּש, אַף לֹא קִמְעָה?

הֲרֵי בְּסַךְ-הַכֹּל כָּל זֵכֶר הוּא רַק קוֹפִּי

וּכְכָּזֶה הוּא לְעוֹלָם בֶּן-עֲרֻבָּה, קָרְבָּן חוֹזֵר

לְסַחְטָנוּת הַכִּסּוּפִים וְהַמֶּרְחָק.

אַנְלֹא יוֹדֵעַ. רַק הַיָּם שֶבִּדְכָיַי

מוֹסִיף לִרְגֹם בִּי, לֹא נִכְנָע וְלֹא סוֹלֵחַ,

גַּלִּים שֶל שָם וְאָז עַל מֵזַח חֵרְשוּתָם

הַמִּתְפּוֹרֶרֶת שֶל הַכָּאן וְהָעַכְשָיו.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ לִפְנֵי וְאַחֲרֵי, לִפְנֵי חַיַּי

שֶהֵם מִרְדָּף סִיזִיפִי בְּעִקְבוֹת חַיֶּיהָ,

וְאַחֲרֵי מַה שֶּנִּרְצַח אַךְ לֹא נֻצַּח בָּהּ וְלֹא תָם

כָּל עוֹד לֹא תַמְנוּ,

לֹא הַשִּיר

וְלֹא הַשָּר.

III.

הִיא חוֹזֶרֶת עִם רֵעֶיהָ מִמַּסָּע לְוִינֶר-וַאלְד

בְּתַרְמִיל כָּבֵד כָּאֵד הַמִּתְאַבֵּךְְ עַל פְּנֵי הַדּוֹנַאוּ

שֶסִּפְלוֹן אֶמַיְל קָלוּף הַמִּשְתַּלְשֵל מֵאַבְזֵמוֹ

מִתְחָרֶה בְּלִי הַצְלָחָה בִּצְלִיל צְחוֹקָהּ הָעִנְבָּלִי:

כְּמוֹ הַרְעָשָה

אַרְטִילֶרִית שֶל אוֹר,

כְּמוֹ סַיְדֶר-עֲלוּמִים מַקְצִיף,

כְּמוֹ וַאלְס שֶל יוֹהַן שְטְרַאוּס,

חוֹצָה בַּמִּכְנָסַיִם הַקְּצָרִים שֶלָּהּ אֶת מֶתֶק

הַבֹּקֶר הָאָפוּי בְּחֹם-אוֹגוּסְט כְּזַאכֶר-טַארְט.

שְלֹש מֵאוֹת מֶטֶר מִשָּם, בְּצִלָּהּ

הָרַךְ וְהַפַּסְטֶלִי שֶל גְּנוֹגֶנֶת מְפֻסְפֶּסֶת

אָדֹם-לָבָן כְּמוֹ תַּפּוּחֵי לֶחְיָהּ וּבְרַק שִנֶּיהָ

יוֹשֵב צָעִיר בְּבֵית-קָפֶה לְצַד אֲרוּסָתוֹ.

עֵינֵי הָאֲרוּסָה צוֹלְחוֹת בְּשֶקֶט, בְּאַקְרַאי