לעט עתה

מיתוס ומיתולוגיה

מיתוס, עפ"י אחת ההגדרות הרווחות, הינו נסיון קדם-מדעי לפרש תופעה מסויימת, ממשית או מדומה, שעוררה את עניינו של יוצר המיתוס. המיתוסים נועדו לתת תשובות לשאלות הקיום המהותיות, כמו בריאת העולם, היווצרות האדם, הטוב והרע, וכד'. נסיון זה התגלם בדר"כ בסיפורים על אלים, יחסיהם בינם לבין עצמם ועם בני אדם.
סיפורים אלה נקראים מיתולוגיה והם היוו מקור השראה ליוצרים ולהוגים שונים בתחומים מגוונים, כגון: ספרות, אמנות, פילוסופיה ופסיכולוגיה. ניתן לשייך את המיתוס לתולדות התרבות בשל השפעתו רחבת ההיקף על תרבותם של עמים קדמוניים בחיי היום יום בתחומי הדת והאמנות.


הומרוס, באודיסיאה ובאיליאדה, נתן למילה "מיתוס" משמעות של מצב עובדתי אמיתי, היא סימנה מילה בעלת סמכות גבוהה ושם הפועל שנגזר ממנה ציין אמירת אמת. מצב זה השתנה מיסודו. היום, ברוב השפות האירופאיות, ניתן למילה "מיתוס" מובן של סיפור בדים או פיקציה.
גלגול המובן של המיתוס מ"סיפור אמת" ל"סיפור בדים" מוסבר ע"י הופעת הדרישה לאמת באותו הקשר תרבותי-היסטורי שבו השתלב כבר המיתוס. המיתוס כתופעה מאופיין ע"י טיעון לאמת ולכח ההשפעה, אולם הדרישה לביסוס האמת פוגעת בכוחו זה והיא אף עשויה, בסופו של דבר, להרסו לחלוטין.

תכונה אופיינית של מיתוס מקורי היא תוכנו הדתי, כלומר ? תוכן שהתקבל, במסגרת החברה או התרבות שאליה הוא משתייך, קבלה מוחלטת, בלי שתתעורר בעיית האמיתות. קשה להעלות על הדעת מיתוס ללא בני אדם שאימצוהו כדברם הם, שאלמלא כן פשוט אי אפשר היה להסביר איך יכול היה להתקבל כאמיתי, ללא דרישה לביסוס אמיתותו

במסגרת הטבעית לו פעל המיתוס דווקא בשל היותו מיתוס של האדם.
גם אם מבוסס הוא על עובדות חלקיות או על דמיון, הוא ממלא צורך רגשי, או תפקיד תרבותי או שיש לו חשיבות חברתית לאומית, שאינה תלויה בעובדות היבשות. זהו לב ליבם של מיתוסים עתיקים ומודרניים כאחד. גם אם אין אנו מקבלים אותם כלשונם, איננו מתייחסים אליהם כאל בדיון מוחלט.
ברוח זו ניתן להבין את התייחסות החברות השונות או העמים הקדומים אל המיתולוגיות שלהם. מידת האמון שנתנו האנשים במיתוסים השתנתה מתקופה לתקופה ובין מעמד חברתי אחד למישנהו.

בעיני העמים הקדמוניים לא היו המיתוסים אגדות בדויות, הם האמינו בהם באמונה שלמה, והיו בטוחים כי אמת הם, ולא זו בלבד, אלא שהמיתוסים, שסיפרו להם על אלים רבי יכולת וכבירי כח, אף היו קדושים להם. המיתולוגיה היתה איפוא לעמי קדם גם מדע, גם ספרות וגם דת, שכן פתרה להם את בעיותיהן של תופעות הטבע, שיעשעה את רוחם בחומר סיפורי ושירי מלבב, ואף נטעה בליבם אמונה באלים השולטים על העולם והאדם.

כתב על כך האתונולוג ברוניסלב מלינובסקי:
"המיתוס בחברה הפרימיטיבית אינו רק סיפור שמספרים אותו, אלא הוא ממשות שאותה חיים. הוא אינו מסוג הבדותות שאנו קוראים היום ברומאנים, כי אם מציאות חיה, המלווה באמונה, שהיא אמנם התרחשה בזמנים הקדומים ומשפיעה מאז על גורל בני האדם. סיפורים אלה ממשיכים להתקיים ? לא בשל סקרנות בטלה, ולא כסיפורים בדויים, אך גם לא כאמיתיים.
בשביל הילידים הם ביטוי של מציאות מקורית יותר, נעלה יותר וחשובה יותר, שהיא היא הקובעת את חייה ואת גורלה של האנושות, ושהכרתה מספקת לאנשים מניעים להתנהגות דתית ומוסרית ? מזה, ודרכים להגשמתה ? מזה."

דבר נוסף המאפיין את המיתוס ? לא זו בלבד שהוא פעל כמכוון את החיים, אלא כפי שניתן גם להוכיח באופן היסטורי ואמפירי, הוא מילא תפקיד מבאר. רק כך אפשר להבין את מספרם הרב של מיתוסים אטיולוגים או מבארים, המצויים בכל מקום שבו נוצר מיתוס, כיצירות משניות של המיתוס המקורי. ההסברה הניתנת במיתוסים אטיולוגים כאלה לא היתה יכולה להתקבל על הדעת, אלאמלא היו נתונות הנחותיהם ? מערכת יחסים קדומה וישויות אלוהיות פועלות ? במיתוס המקורי.
על המיתוס המקורי, תופעה היסטורית תרבותית-דתית שחדרה לכל החיים החברתיים ופעלה ושלטה בהם אפשר ללמוד במידה רבה מתוך הדברים שנמסרו עליו בעיבודים ספרותיים, ודבר זה היה נכון כבר לגבי היוונים, ועוד יותר לגבי הרומאים.

יש להפריד בין המיתוס, בהגדרתו הלשונית הפנומנולוגית הטהורה לבין האגדות והסאגות. סיפורי עלילות על שושלות-גיבורים ועל קרבתם לאלים הם הקרובים ביותר למיתוס.
גם העמים הפרימיטיביים הפרידו בהכרה ברורה בין אגדות בדויות שנועדו לבידור, לבין המיתוס כסיפור שתוכנו אמת. האפשרות לעיבוד ספרותי נוסף ניתנה במיתוס עצמו. המיתוס, כשלא מדובר בדבר מה שאינו ניתן להבעה, אינו מצטמצם במילה אחת, לפחות בתקופת פריחתו ואצל עמים בעלי יכולת מיוחדת לאמצו.

על מנת להבין את טיעונו של המיתוס לאמת יש לתת את הדעת על כך, שהמיתוס הוא מיתוס של האדם. ה"אמת" שטען לה לא היתה אמת בפני עצמה, כדוגמת זו של המדע ושל הפילוסופיה, כי אם "אמת" ביחס לאדם, הקבילה על ידי האדם והניתנת להבעה בצורה הטובה ביותר על ידי המשורר.
הספונטאניות המאפיינת את המיתוס האמיתי ואת השירה האמיתית עריבה לאמת כזו: "אמת", שעשויה לחול גם על טעות מדעית או פילוסופית.

המיתולוגיה השפיעה מן האמת שלה גם על "סאגות מיתיות" בשירה הקוסמוגונית, במיתוסים על היווצרות העולם שהקדימו את הפילוסופיה והמדע בקביעת מקומו של האדם ביקום.

המיתוס הוא אימרה אנתרופולוגית לא רק מנקודת מבט כללית, לפי יסוד ורקע. יש לציין שהפירוש הניתן למיתולוגיה שהעמיד אותה על משמעות "עמוקה יותר", לא-מיתולוגית, אינו תואם מבחינה היסטורית, את תופעת המיתוס, את משמעותם המיתולוגית הראשיתית של סיפוריו, שאומצו על ידי הציבור המקורי באופן מילולי. גם הסיפורים הקוסמו-גוניים עוסקים באדם, אם כי לא בצורה בולטת ובלעדית, גם הם מכילים בדרך בלתי-אמצעית אמרות אנתרופולוגיות, העונות על השאלה "מהו האדם?", אולם מה שמציין את המיתוס הוא, שמבחינת הצורה אין הוא עונה לעולם על שאלות מוצגות, אלא מצביע על ומתאר את, דברי בראשית ? במקרה זה ראשיתו של האדם.



המיתוס על ראשית האדם מקורו בתקופת פריחתה של המיתולוגיה במזרח הקדום, אצל השומרים במסופוטמיה באלף ה- 3 לפני הספירה. מאז לפחות, ויתכן שגם לפני כן, קיימת לא רק תופעת המיתוס, אלא גם מיתולוגיה עשירה אצל עמים שונים. מיתולוגיה שאין להבין את היווצרותה אצל כל העמים יוצרי המיתוס, אלא על סמך ההנחה של ההשפעה הבאה אגב נדודים ומגע הדדי.
עדויות לקיומה של "מיתולוגיה גדולה" מעין זו אפשר למצוא ראשית כל אצל השומרים, אצל הפינים (באפוס קאלוואלה) ובשפע רב אצל ההודים.
התרבות האירופאית חבה מושג זה ואת משליו למיתולוגיה של היוונים.

בתשובות לשאלה "מהו האדם" שניתנו ע"י "המיתולוגיה הגדולה" במיתוסים המקוריים שלה, מובלעת העובדה שמיתולוגיה זו, אך לא היא לבדה, עומדת ביחס פשוט יותר ופתוח יותר לתאולוגיה מאשר לאנתרופולוגיה.
מבחינה מיתולוגית מוגדר האדם, לפחות מאז האלף ה ? 3 לפני הספירה, לא באופן סוציולוגי, כלומר ? עפ"י יחסו לאדם זולתו, אלא באופן תאולוגי, על פי יחסו אל ה"לא אדם", אל הבלתי חולף.

בתרבותנו היחס בין התאולוגיה לבין המיתולוגיה הוא כה הדוק, עד שאפשר, מבחינה היסטורית, לראות את המיתולוגיה של התאולוגיה ב"מיתולוגיה הגדולה" ולהכיר באימרותיה התיאולוגיות של המיתולוגיה כשוות ערך לאימרותיה המיתולוגיות של התיאולוגיה.

התוכן המיתי המשולב בדת עשוי להיראות לאדם המודרני כדבר המתבטל לאור התפתחות המדע, ואפילו יש הרואים בו גורם המונע גישה אל האמת האבסולוטית שבדת. חסידי מגמה זו נוקטים שיטה של "דמיתולוגיזאציה" שנועדה להפשיט מעל האמת הגלומה בדת את מחלצות המיתוס העוטפות אותה.
מגמת הדמיתולוגיזאציה ניכרת במקרא שניפה מתיאוריו (כגון בריאת העולם) חלק ניכר מהיסודות המיתיים של דתות המזרח הקדום.

שאלת מקומו של המיתוס בסיפור המקראי על בריאת העולם וראשית התרבות האנושית נתעוררה לראשונה באמצע המאה ה- 19. סיפורים בעלי אופי מיתי מובהק הושוו בדקדקנות אל חומר מקביל מן המזרח הקדום, שנתגלה אז, ובעיקר נדונו רמזי מלחמותיו של ה' עם ה"תנין", ה"ים" וה"נהר" המקבילים בפרטים רבים למיתוס האוגריתי על הבעל הנלחם ב"לויתן", ב"נהר" וב"תנין".
מוטיב דומה נמצא גם באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, שבו נלחם האל מרדוך ב"תאמת" (תהומות) וכן בעלילות החתים, השומרים, המצרים, הפניקים ואחרים. גם סיפור יצירת האדם משותף לעלילות קדומות מן המזרח.